פסק-דין בתיק ת"א 7207-10-08

עיריית חיפה שהייתה נתבעת 4 נמחקה מכתב התביעה על פי פר' הדיון מיום 21.06.10.

סכסוך משפחתי, הפרת חוק, השלמת הרשויות עם הפרת החוק והשלכותיהם הם הנושא בתיק זה.

התובעת, גב' נאדיה מלשה (להלן: "התובעת"), והנתבעים 1 ו- 2, מר בשאי יעקב שהוא אחיה וגב' אנשראח בשאי - גיסתה, (להלן: "הנתבעים"), מתגוררים כולם בבית ברח' העוגן 37 בחיפה. הבית הוא בבעלות הנתבעת 3, "עמידר" חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "נתבעת 3"). בעלי הדין הם דיירים מוגנים בבית.

נושא התביעה הוא מבנה אותו בנו הנתבעים, לפי טענת התובעת, בשנת 2004, ללא היתר בנייה כחוק. על פי כתב התביעה מדובר בבנייה של 12 מ"ר, שנעשתה ללא הסכמת הנתבעת 3 אשר נקטה בגין כך הליכים כנגד נתבעים 1 ו-2 (להלן תוספת הבנייה, או המבנה).

מבנה זה מהווה מטרד לתובעת ומשפחתה, מכיוון שהוא נבנה בצמוד לדירתה של התובעת, שם נמצאים חלונות, חדר האמבטיה, השירותים והסלון. בנייה זו חסמה חלונות אלה. בנוסף נטען בכתב התביעה כי מבנה זה נבנה בחצר המשותפת ועל בריכת הביוב הראשית של הבניין.

אין מחלוקת, כי התוספת נבנתה ללא היתר כדין, וכן אין מחלוקת לעניין צמידות המבנה לחלונות דירת התובעת.

הנתבעים 1 ו-2 טענו כי מדובר בבנייה ישנה למעלה מ- 25 שנים, ולכן התביעה התיישנה. ההליכים בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3 הסתיימו בהסכם פשרה, אשר איפשר את השארות המבנה, כי החצר צמודה לדירתם ועל כן היו רשאים לבנות עליה, וכי כל התביעה היא תוצאה של סכסוך משפחתי ממושך שפרץ ב- 2008.

טענות וסיכומי התובעת:

הטענה כלפי הנתבעים  1 ו-2 היא, כי הקימו את המבנה ללא היתר, וגרמו וגורמים נזקים לתובעת ומשפחתה, ובכלל זה נזקי בריאות, הפרעה לאור השמש, מטרד ואובדן הנאה במקרקעין. התובעת טוענת כנגד הנתבעת 3, כי זו האחרונה אפשרה הקמת מבנה זה, אשר אף נבנה בחצר המשותפת וגזל מזכויות הבנייה של התובעת.

מטעם התובעת העידו היא עצמה, בעלה מר אאיד מלשה, ומהנדס אגבאריה אשר הגיש חוות דעת לעניין תיאור המצב הפיסי והפרות חוק התכנון (ת/2) מר אגבאריה צרף תמונות לחוות דעת המראות כי אכן מעבר לחלונות בדירת התובעת יש קיר.

מר אגבאריה לא התבקש לקבוע או להעריך מתי נבנתה התוספת.

כן התייחס מר אגבאריה לגג האסבסט שהוא חומר מסוכן המכסה חלק מהמבנה ולכך כי הוא בנוי על שטח בו מצופות שוחות ביוב של כל הבניין מה שמקשה על הגישה אליהן. 

התובעת הוכיחה, כי הנתבעים 1 ו- 2, בסיוע הנתבעת 3, עוולו כלפיה בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר הכוונה לסעיף 145 לחוק התכנון והבנייה (התשכ"ה - 1965), ולתקנות 1.16, 2.20, 2.23 ו-2.4 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התשל"ו - 1970. העוולה הנוספת המיוחסת לכל הנתבעים היא מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין.

ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לראיות, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעים, אשר ביניהן גם עדויות מומחים ותשריטים, המוכיחים כי תוספת הבנייה שהיא 20 מ"ר צמודה לקיר החיצוני-דרומי של דירת התובעת. שם מצויים חלונות חדר האמבטיה, השירותים והסלון. תוספת זו חוסמת לחלוטין, כפי שהוכח, את אפשרות כניסת אור-שמש ואוויר לדירתה של התובעת, מה שהביא, על פי עדות המומחה מטעם התובעת, המהנדס מר אגברייה, לתופעות של חולי עד כדי אסטמה של בנה של התובעת.

התובעת הוכיחה לטענתה, כי לכל המוקדם, הקמת התוספת הייתה בשנת 2002, ולא כפי שנטען ע"י הנתבעים האחרים. על כך שמדובר בבנייה בלתי חוקית לא יכולה להיות מחלוקת, לאור הודאת עיריית חיפה, ואף ההסכם אשר נחתם בין הנתבעים 1 ו- 2 לנתבעת 3.  

התובעת הוכיחה, כי תוספת הבנייה הוקמה בחצר המשותפת, אף זאת בהסכמתה של הנתבעת 3 בניגוד לדין, שכן לנתבעת 3 יש זכויות בגין מחצית החלקה בלבד, ואין היא רשאית להשכיר את כולה.

ב"כ התובעת מפנה לפסיקה המצביעה על כך, כי הנתבעת 3 אפשרה את הקמת התוספת הבלתי-חוקית ע"י הנתבעים 1ו-2, ועל כן הפרו את החוק. פסקי הדין אליהם מפנה ב"כ התובעת הם: ע"א 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פד"י ל"ז (2) עמ' 29, עמ' 41 וכן ע"א 119/86 קנה ביתי בע"מ נ' הוועדה לתכנון ובנייה נתניה פד"י (מ"ו) 5, 27 עמ' 744-745.

ב"כ התובעת טוען, כי ברי שכל הנזקים המתוארים לעיל מהווים את העוולה של מטרד ליחיד. הנתבעים 1 ו-2 הם המשתמשים במקרקעין התפוסים על ידם, דהיינו תוספת הבנייה, באופן שיש בה הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של התובעת, או להנאה סבירה מהם, בהתחשב במקומם ובטיבם, ובכך התקיימו היסודות הנדרשים להוכחת העוולה של המטרד ליחיד. הטענה היחידה שיש לנתבעים היא טענת התיישנות, ולעניין זה יש לציין, כי מכיוון שהנתבעים עד היום ממשיכים בהפרת החובה החקוקה וממשיכים בעוולה של מטרד ליחיד, לתוספת הבנייה אין היתר, על כן עדיין, למעשה, לפי הוראות סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין, טרם החלה תקופת ההתיישנות.

ב"כ התובעת מפנה לפסיקה כדלקמן: ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, ע"א 590/67 קליינמן נ' ד"ר מירון, פד"י כ"ב (2), עמ' 929. למעלה מכך, טוען ב"כ התובעת, כי התובעת הוכיחה שהבנייה הושלמה, לכל המוקדם, בחודש מרץ 2002, וזאת על פי הדו"חות של הנתבעת 3 עצמה, ועדויות מטעם הנתבעת 3, שאז דווח לראשונה על הקמתה המלאה של תוספת הבנייה, ומכיוון שבדו"חות קודמים משנת 1990, 1994-1995 אין אזכור של כל תוספת בנייה, הרי ברי, כי התוספת הושלמה, כטענת התובעת, בשנת 2002, ככל המוקדם. אמנם מציין ב"כ התובעת, כי בשנת 2000 ישנו אזכור באופן כללי על תוספת חיצונית, אך הפירוט, כלומר המידות ומהותה, גודלה וצורתה, מוזכרים רק בשנת 2002. הסיבה לכך היא, כי בשנת 2000 נפסקו הליכי הבנייה, בגלל ההליך המשפטי שהתקיים בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3.